בס"ד
שנה טובה ומתוקה,
הכאב הקשה ביותר הוא כאב ילדך.
בשבועיים האחרונים אנחנו רואים איך אט אט משתלט משהו על נחוניה הגיבור שלנו. מבטו הוא הדבר היחיד שנשאר מנחוניה שלנו, המנצח הנצחי. גופו הנפוח ואפיסת כוחותיו הם מיעוט טירדותינו.
הרופאה הזהירה אותנו עוד טרם התחלנו בטיפול הנוכחי שיתכן שיהיו תגובות קשות אפילו עד כדי התנהגות של חוסר שפיות. אינני חושב שעיכלנו את המשמעות עד שהיא התפרצה במלא עצמתה בפנינו.
התקפי זעם ובכי ללא הסבר, תנועת ידו המנסה לתלוש כאילו את העור מעליו, היו חלק מההתנהגות החדשה אליה הצטרכנו להסתגל בזמן האחרון.
הבטתי בו וראיתי אותו כלוא מבעד לכל החומרים הכימיים שחסמו לו את דרכו החוצה.
כשאתה רואה את המכות הניתכות על ילדך בגוף זה דבר אחד, אולם כשגם נפשו מותקפת ודבר זר ולא מוכר משתלט על ילדך, זה כבר משהו שבשבילו צריך הכנה והערכות אחרת לגמרי.
לאורך כל הזמן תמיד התנחמנו והתחזקנו למראה חיוכו ועיניו המאירות למרות הטיפול הקשה. עכשיו עמדנו מולו וראינו את נפשו מובסת...
את ראש השנה עברנו "במתכונת חירום", היינו מסביבו ותמכנו בו כמה שרק יכולנו, ראינו את עיניו מתחננות לבל נעזבהו. הלילות הפכו 'לבנים' (כפי שנהוג לכנות לילות ללא שינה) והתסכול כרסם כל פינה נושמת אצלנו.
הסתכלתי על נחוניה וידעתי שהוא נמצא במצב הזה כי אנחנו צריכים ללמוד מזה משהו, ידעתי שלא סתם אנחנו עוברים עכשיו את משברי הים הסוער הזה. ידעתי שהקב"ה מוביל אותנו בבור האפל הזה כדי שנמצא את האור גם בו, אז חיפשנו.
באחת מאין סוף ארוחות החג אמרתי "תראו כמה אנחנו שבריריים ולא באמת קובעים שום דבר. תארו לעצמכם, שבמחי יד לפתע ניטלת ממך שפיותך, לפתע אתה הופך לגוף ללא מוביל, מי שאינו אדון לרצונותיו ודעתך לא איתך". עצמתי את עיני וחשבתי כמה מפחידה המחשבה והמשכתי "הנה תראו את נחוניה, פתאום, לכאורה בגלל הסטרואידים, הוא כבר לא נחוניה שהכרנו"... "כמה אנחנו אפסיים ותלויים תלות מוחלטת בבורא. הרי הפרעה קלה באיזון העדין בגופנו משפיעה בצורה מטלטלת על נפשנו"...
"אולי מה שאנחנו צריכים להבין ממה שאנחנו עוברים זה כמה גדול הוא החסד שהקב"ה גומל עמנו כל רגע שהוא שומר בתוכנו על האיזון הכל כך מדויק לבל נהפך בין רגע ללא שפויים?" הצגתי את השאלה באויר.
כשאדם יודע כי הוא בידיו האמונות והכל יכולות של בוראו המוביל את צעדיו, הדבר יכול לנסוך בו בטחון ושלווה שמימית ואף מאפשרת לו להיות בשמחה, בכל מצב. אך אולי יחד עם זאת עלינו גם לדעת ולחדד את הצד השני, שברגע אחד הוא גם יכול למשוך "חוט" קטן וכל האיזון הנפלא יתערער...
ואולי זה מה שמכווין ישעיה בנבואתו:
בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'. (ישעיה פרק נד, ז'-ח')
וכך גם אנחנו חדורי אמונה כי אמנם לרגע קטון אנחנו מרגישים חסרי אונים אולם הקב"ה לא עוזבנו ורק רוצה ללמדנו ולחזקנו ומיד הוא יאסוף אותנו חזרה אליו...
ועוד סיפור קטן אחד, בסעודה שלישית (הסעודה שבאה לקראת צאת השבת, הסופית מבין שרשרת הסעודות האין סופית...) לקחתי את נחוניה שישב ובכה אל ידיי והתחלתי לרקוד איתו. הוא הניח את ראשו על כתפי, עצם את עיניו ונדם. רקדתי בצעדים מדודים וקטנים והרגשתי כאילו אני נושא ספר תורה בידי. כך רקדתי והרגשתי איך אני מתעלה אט אט הרחק מהיכן שגופותינו היו. שרתי מתוך הלב פנימה והרגשתי חום עצום הנפלט מראשו. שאלתי את ביתי הגדולה שתבדוק את מצחו אם אין לו חום ומשנעניתי בשלילה המשכתי בריקוד. כך רקדנו כשאני חש כל הזמן שגופי וגופו מזיעים למרות שרקדתי בצעדים מאוד מתונים. טיפסנו ועלינו יחד מעלה מעלה במשך שעה ארוכה עד שכוחותי אפסו והתישבתי. הרגשתי שהייתי במקום אחר בדבקות שקשה לתאר. הושבתי את נחוניה על ברכי וראיתי אותו מחייך בשלוה מיוחדת ואור פניו קורן. "יש לו מבט כזה, כאילו הוא חזר ממקום אחר" אמרה ביתי שהביטה כל העת במחזה הסוריאליסטי שנגלה לנגד עיניה.
ידעתי כי תפילותי נשמעו...
שתהיה לכולם שנה טובה של בשורות טובות והערכה גדולה יותר של כל מה שיש לנו.
שלכם
שירז ושלמה
מוצאי שבת
ד' תשרי התשע"ד
שנה טובה ומתוקה,
הכאב הקשה ביותר הוא כאב ילדך.
בשבועיים האחרונים אנחנו רואים איך אט אט משתלט משהו על נחוניה הגיבור שלנו. מבטו הוא הדבר היחיד שנשאר מנחוניה שלנו, המנצח הנצחי. גופו הנפוח ואפיסת כוחותיו הם מיעוט טירדותינו.
הרופאה הזהירה אותנו עוד טרם התחלנו בטיפול הנוכחי שיתכן שיהיו תגובות קשות אפילו עד כדי התנהגות של חוסר שפיות. אינני חושב שעיכלנו את המשמעות עד שהיא התפרצה במלא עצמתה בפנינו.
התקפי זעם ובכי ללא הסבר, תנועת ידו המנסה לתלוש כאילו את העור מעליו, היו חלק מההתנהגות החדשה אליה הצטרכנו להסתגל בזמן האחרון.
הבטתי בו וראיתי אותו כלוא מבעד לכל החומרים הכימיים שחסמו לו את דרכו החוצה.
כשאתה רואה את המכות הניתכות על ילדך בגוף זה דבר אחד, אולם כשגם נפשו מותקפת ודבר זר ולא מוכר משתלט על ילדך, זה כבר משהו שבשבילו צריך הכנה והערכות אחרת לגמרי.
לאורך כל הזמן תמיד התנחמנו והתחזקנו למראה חיוכו ועיניו המאירות למרות הטיפול הקשה. עכשיו עמדנו מולו וראינו את נפשו מובסת...
את ראש השנה עברנו "במתכונת חירום", היינו מסביבו ותמכנו בו כמה שרק יכולנו, ראינו את עיניו מתחננות לבל נעזבהו. הלילות הפכו 'לבנים' (כפי שנהוג לכנות לילות ללא שינה) והתסכול כרסם כל פינה נושמת אצלנו.
הסתכלתי על נחוניה וידעתי שהוא נמצא במצב הזה כי אנחנו צריכים ללמוד מזה משהו, ידעתי שלא סתם אנחנו עוברים עכשיו את משברי הים הסוער הזה. ידעתי שהקב"ה מוביל אותנו בבור האפל הזה כדי שנמצא את האור גם בו, אז חיפשנו.
באחת מאין סוף ארוחות החג אמרתי "תראו כמה אנחנו שבריריים ולא באמת קובעים שום דבר. תארו לעצמכם, שבמחי יד לפתע ניטלת ממך שפיותך, לפתע אתה הופך לגוף ללא מוביל, מי שאינו אדון לרצונותיו ודעתך לא איתך". עצמתי את עיני וחשבתי כמה מפחידה המחשבה והמשכתי "הנה תראו את נחוניה, פתאום, לכאורה בגלל הסטרואידים, הוא כבר לא נחוניה שהכרנו"... "כמה אנחנו אפסיים ותלויים תלות מוחלטת בבורא. הרי הפרעה קלה באיזון העדין בגופנו משפיעה בצורה מטלטלת על נפשנו"...
"אולי מה שאנחנו צריכים להבין ממה שאנחנו עוברים זה כמה גדול הוא החסד שהקב"ה גומל עמנו כל רגע שהוא שומר בתוכנו על האיזון הכל כך מדויק לבל נהפך בין רגע ללא שפויים?" הצגתי את השאלה באויר.
כשאדם יודע כי הוא בידיו האמונות והכל יכולות של בוראו המוביל את צעדיו, הדבר יכול לנסוך בו בטחון ושלווה שמימית ואף מאפשרת לו להיות בשמחה, בכל מצב. אך אולי יחד עם זאת עלינו גם לדעת ולחדד את הצד השני, שברגע אחד הוא גם יכול למשוך "חוט" קטן וכל האיזון הנפלא יתערער...
ואולי זה מה שמכווין ישעיה בנבואתו:
בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'. (ישעיה פרק נד, ז'-ח')
וכך גם אנחנו חדורי אמונה כי אמנם לרגע קטון אנחנו מרגישים חסרי אונים אולם הקב"ה לא עוזבנו ורק רוצה ללמדנו ולחזקנו ומיד הוא יאסוף אותנו חזרה אליו...
ועוד סיפור קטן אחד, בסעודה שלישית (הסעודה שבאה לקראת צאת השבת, הסופית מבין שרשרת הסעודות האין סופית...) לקחתי את נחוניה שישב ובכה אל ידיי והתחלתי לרקוד איתו. הוא הניח את ראשו על כתפי, עצם את עיניו ונדם. רקדתי בצעדים מדודים וקטנים והרגשתי כאילו אני נושא ספר תורה בידי. כך רקדתי והרגשתי איך אני מתעלה אט אט הרחק מהיכן שגופותינו היו. שרתי מתוך הלב פנימה והרגשתי חום עצום הנפלט מראשו. שאלתי את ביתי הגדולה שתבדוק את מצחו אם אין לו חום ומשנעניתי בשלילה המשכתי בריקוד. כך רקדנו כשאני חש כל הזמן שגופי וגופו מזיעים למרות שרקדתי בצעדים מאוד מתונים. טיפסנו ועלינו יחד מעלה מעלה במשך שעה ארוכה עד שכוחותי אפסו והתישבתי. הרגשתי שהייתי במקום אחר בדבקות שקשה לתאר. הושבתי את נחוניה על ברכי וראיתי אותו מחייך בשלוה מיוחדת ואור פניו קורן. "יש לו מבט כזה, כאילו הוא חזר ממקום אחר" אמרה ביתי שהביטה כל העת במחזה הסוריאליסטי שנגלה לנגד עיניה.
ידעתי כי תפילותי נשמעו...
שתהיה לכולם שנה טובה של בשורות טובות והערכה גדולה יותר של כל מה שיש לנו.
שלכם
שירז ושלמה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה